נמרוד גולן
העבודה שלי היא מחקר פרשני על יצירתו המאוחרת של האמן אלברטו ג'קומטי (1901-1966) - רישום, ציור ופיסול. זהו מחקר פסיכואנליטי, שאינו נסמך על מערך ההמשגות הפרוידיאניות המסורתיות אלא על התיאוריה הפסיכואנליטית של היינץ קוהוט הידועה כפסיכולוגיית-העצמי.
במרכז התיאוריה מונח מושג האמפתיה ככוח של מזיגה בין אישית שמכונן, מצמיח וגם מרפא את העצמי האנושי. קוהוט סבר שחיים אנושיים פנימיים, כלל לא יתכנו בלי זיקה אמפטית רציפה. כמו כן האמפטיה היא הגורם הדומיננטי ביותר בשיטת הטיפול הקוהוטיאנית. הוא חקר את המושג והכניס אותו למרכז השיח הפסיכואנליטי החל מ1959.
פרשנות אמנות מתוך הפרספקטיבה של פסיכולוגיית-העצמי לגבי אמנות פלסטית עדיין איננה בנמצא כלל ולכן זהו מחקר חלוצי מסוגו.
השאלה העיקרית במחקר שלי איננה מה אומרת האמנות, אלא איך היא פועלת? לא על מה היא מצביעה או מה היא מסמלת אלא איך היא נוכחת כגורם מחולל חוויה. בממד הפסיכולוגי נשאל, אם איזה צרכי עצמי נדברת עבודת האמנות? טענתי היא כי אם וכאשר היא מצליחה לפעול כלפי צופה, היא עושה זאת מתוך היותה אמפטית לצרכיו הן מתוקף היותה כמראה משקפת בעבור הצופה והן מתוך כך שהיא מציעה לו אידיאל להימזג בו. לעיתים מצליח האמן לכונן את העבודה כאובייקט שאינו אובייקט. היא נהיית מה שקוהוט כינה זולתעצמי (selfobject) אמפטי. מושג שנכתב כצרוף של שתי מילים ללא הפרדה - אובייקט שהוא גם סובייקט - זולת שהוא גם עצמי.
ג'קומטי מתאים במיוחד להתבוננות מתוך הפרספקטיבה הקוהוטיאנית מאחר ששניהם, האמן והפסיכואנליטיקאי, יונקים משורש הגותי משותף של אקזיסטנציאליזם פנומנולוגי אירופאי של אמצע המאה העשרים.
תאריך עדכון אחרון : 30/12/2019
